דרוג:

בסוף השבוע האחרון גילינו כי בישראל קיימת עיר ושמה לוד. התקשורת חשפה בפנינו מציאות עגומה, כזו שלא היינו מאמינים כי ניתן למצוא בעיר בישראל בשנת 2010. האשמה התחלקה, לאו דווקא באופן שווה בין ראש העיר, משטרת ישראל, מערכת החינוך ואפילו הצבא. כולם תהו איך נתנו מוסדות המדינה למצב להתדרדר עד לתחתית המדרגה?

אולם אין מקום להתפלא כאשר מי שאחראי והוביל למצב הזה היא המדינה, אשר בחרה, שוב, בדרך הקלה במקום להשקיע מאמץ בתיקון סיטואציה בעייתית. במקום להתמודד עם הקושי בפתרון בעיות בעיר קיימת הופנו כל האנרגיות והמשאבים כדי לנסות ולהצליח, אבל מהתחלה. וכך במקום לשקם ולפתח את העיר לוד, לשנות את תדמיתה על ידי תקציבים, יצירת מקורות תעסוקה ותשתית חינוך והבאת אוכלוסיות חזקות לאזור, הזרימה המדינה מיליארדי שקלים להקמת העיר השכנה - מודיעין.

בזמנו, עת הוקמה מודיעין התגאו כולם כי מדובר בעיר הכי מתוכננת שנבנתה בישראל, אבל בפועל הקמת מודיעין הידקה את החבל סביב צווארה של לוד וגזרה את דינה. אוכלוסיות חזקות עברו להתגורר במודיעין, שאף זכתה לאזור תעשייה אשר סיפק מקומות עבודה  ובאופן טבעי עודד אף הוא את ההגירה אל העיר. במקביל, הלכה לוד והידלדלה מאוכלוסייה חזקה, משכילה ובעלת שאיפות, אשר חיפשה לעצמה מקום טוב לחיות בו והבינה כי לא מכאן תבוא הישועה. היום, כחמש עשרה שנים לאחר הקמתה, מוטחות התוצאות הקשות בפנינו, בדרך של קריסת מערכות טוטאלית בעיר לוד.

אך לא רק לוד יצאה נפסדת ממדיניות השארת הפצועים מאחור. גם ערים נוספות ובעיקר רמלה וירושלים מצאו את עצמן נפגעות מניסיון המדינה להוכיח כי ביכולתה לעשות גם אחרת. רק שלעומת המצב האנוש בלוד, יואל לביא, ראש העירייה של רמלה, מצליח להחזיק בכוח את עירו "מעל המים" ואילו בירושלים מנסה ניר ברקת, ראש העיר המכהן, במאמץ אדיר ובנחישות ראויה להערצה, לסובב את הגלגל לאחור. אין מדובר במשימה קלה, בעיקר לנוכח העובדה כי במרבית הזמן הם מנהלים את המאבק ללא רוח גבית וללא תמיכה מהמדינה.

למרות האווירה הצבאית שהתעוררה עם כניסת מג"ב לעיר לוד, פינוי מודיעין אינו עומד על הפרק. אולם זהו הזמן להתפכח וללמוד מטעויות העבר. בדיוק כפי שתרמה המדינה, לפני למעלה מעשור, לפשיטת הרגל של העיר לוד מובילה כיום המדינה את הנגב והגליל לאבדון. בעודה נאבקת במלוא הכוח לבלום את עליית מחירי הדיור היא מנסה לפתור את המשבר ע"י הפשרת קרקעות במרכז צפוף האוכלוסין ומתנהלת באדישות נוכח כמות הקרקעות הפנויות להתיישבות באזורי הפריפריה.

מדינת ישראל ידעה, כאשר רצתה, לעודד התיישבות מחוץ לגבולות מדינת תל אביב, "עיין ערך יהודה ושומרון". לו באמת רצתה המדינה ניתן היה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת, באמצעות יצירת תמריצים נכונים לעידוד מעבר לאזורי פריפריה, הן לאוכלוסייה והן למפעלי תעשייה ועסקים תביא המדינה ליצירת מקומות תעסוקה ויציבות באזורים אלו בד בבד עם פתרון מצוקת הדיור בישראל.

* הכותב הינו ראש המועצה המקומית התעשייתית מגדל תפן