דרוג:

ריקי שחם מביאה תרגום מהשיר "לידתה של ונוס", מאת פוליזאנו

ריקי שחם רביצקי- פירנצה. המאה ה-15. במסגרת האקדמיה האפלטונית שהקים מדיצ'י, עבדו יחד סנדרו )בוטיצ'לי( ואנג'לו )פוליזיאנו( לבטא כל אחד את אותה החוויה באופנים שונים, זה בשירה וזה בציור. כפי שאומר הביטוי: כמו הציור כך השירה.

(XCIX 99)

בים האיגאי הסוער, נראה האיבר

מתקבל בחיקה של טתיס, להיסחף

על פני הגלים, עטוף בקצף לבן, תחת

המסלולים השונים של כוכבי הלכת; ובו

בתוכו, הן במחוות של יופי ושל שמחה, אישה

צעירה עם הבעה לא אנושית, נישאת

על קונכייה, מועפת אל החוף על ידי

זפיר השובב; ונראה כי השמיים

מאושרים מלידתה.

(C 100)

אמיתי תגיד על הקצף, אמיתי על הים, אמיתי

על הקונכייה ואמיתי על הרוח שמנשבת; אתה

תראה את הברק בעיני האלה,

ממנה צוחקים בשמחה השמים והיסודות כולם; את

ההוֹרוֹת צועדות על החוף עוטות לבן, כשמשב

רוח מסלסל בשיערן החופשי הזורם;

פניהן אינם אחד, אינם שונות, כיאה לאחיות.

(C 101)

אתה תישבע שהאלה עלתה ובאה

מהגלים, לוחצת את שיערה ביד

ימין, מכסה עם השנייה את גבעונת הבשר

המתוקה; ובמקום בו החוף סומן

מהליכתה הקדושה והאלוהית, צמחה כסות

מלבוש של פרחים וירק; ואז בשלל תכונות ותווים שמחים, שהם יותר

מבני תמותה, היא מתקבלת לחיקן

של שלוש נימפות ומולבשת בבגד השזור בכוכבים.

(CII 102)

בשתי ידיים נימפה אחת מחזיקה מעל

לתלתלים שרוססו במים שרשרת, הבוערת בזהב

ואבני חן מהמזרח; אחרת מסדרת את הפנינים

שבאוזניה; והשלישית, מכוונת כולה אל יופיים של

השדיים הללו והכתפיים הלבנות, זורקת

סביבן את אותה שרשרת עשירה

ששלושתן ענדו סביב צווארן כשנהגו

לרקוד כטבעת ברקיע.

(CIII 103)

ואז זה נראה כאילו הן מורמות אל על

לספירות השמימיות, ישובות על ענן כסוף: באבן

הקשה אתה תבחין באוויר רועד

ושהשמיים מאושרים; כל אל

מתענג מיופייה ומבקש את שמחת

מיטתה: בכל פנים תראה פליאה, ומורמות

הגבות במצח המקומט.

(CIV 104)

הנה לבסוף יצר האמן השמימי את דיוקנו-העצמי,

מאושר בזכיית חמדה מתוקה זאת, עדיין גס

ומחוספס מהכבשן, כאילו שוכח כל

מאמץ עבורה, ומצמיד את שפתיו בתשוקה לשלה,

כמו נשרפה נפשו כולה באהבה: גדולה בהרבה האש שהוצתה

בו, מזאת שהשאיר

במונגיבלו*.

(*מקום עבודתו של החרש וולקן, שסופר כי יצר את דלתות מקדש ונוס, אשר שיר זה בא לתאר)

לידתה של ונוס

ההשמצה של אדם חף

הציור האחרון שבוטיצ'לי לקח על עצמו לתאר בו סצנה שאינה דתית, הוא "ההשמצה של אפלס". נכתב על אפלס, צייר נודע מהתקופה ההלניסטית, שצייר סצנה בה נגרר למשפט צעיר חף מפשע, וזאת בגלל שבורות, קנאה, בגידה, ומרמה מאשימות אותו.

"מימין יושב המלך מידס שלו זוג אוזניים ענקיות במיוחד, והוא שולח יד לכיוונה של דיבה, אשר נמצאת עדיין במרחק מה ממנו. לצידו האחד עומדות שתי נשים – בורות וחשדנות. מצידו השני, הולכת דיבה ומתקרבת אליו בדמות אישה יפה מעבר לכל מידה, אך מלאה בתשוקת הרס והתלהבות, וזורעת זעם וחרון כשבידה השמאלית נושאת לפיד בוער, ובידה השנייה היא גוררת בשערותיו אדם צעיר הזורק את זרועותיו מעלה השמיימה בקריאה אל האלים להיות עדים לחפותו. היא מובלת על ידי איש חיוור ומכוער שלו מבט חדור ושקוע, כמו מי שנרקב ממחלה ממארת; הוא מייצג קנאה. לדיבה יש שתי עוזרות, האחת היא נוכלות והשנייה קנוניה. אחריהן הולכת אישה לבושה בבגדי אבל כבדים, שחורים, ובלויים – הלא היא חרטה. בכל מקרה, היא מפנה את ראשה אחורנית כשדמעות נקוות בעיניה, וזאת כדי להגניב מבט, מלא בושה, אל עבר אמת, אשר באה ומתקרבת." (לוקיאנוס)

על הספר "ספרות ומשפט בעידן הדיגיטלי" (נבו, 2007) נכתב, שהציור מציג את עשיית הצדק כפרי של דיבה, והוא קינה על כשליו של המשפט ועל חוסר יכולתו של שופט להבחין בין דמעות אמת לבין דמעות מלאכותיות, ועל כן בוטיצ'לי מספיד את קוצר השגתה של התבונה האנושית ואת נכונותה להתמכר למפיצי דיבה.

אף לא אחד מציוריו של אפלס שרד. כנראה בוטיצ'לי צייר מתוך דברים שנכתבו ותיארו את עבודותיו. למשל, פליני כתב על אפלס שאמר: "אני מצייר עבור הנצח."